4.6.2018 אצל רזי ברקאי “מה בוער?”
בני משפחה מטפלים: על התפקיד והתופעה. רחל לדאני, מנכ”לית העמותה, חברת הכנסת טלי פלסקוב ושרה וולפינג, בת משפחה מטפלת בהוריה
בית "כתבו עלינו – בתקשורת"
4.6.2018 אצל רזי ברקאי “מה בוער?”
בני משפחה מטפלים: על התפקיד והתופעה. רחל לדאני, מנכ”לית העמותה, חברת הכנסת טלי פלסקוב ושרה וולפינג, בת משפחה מטפלת בהוריה
לפני שלוש שנים נכתב כאן, לראשונה, על בני משפחה שמאשפזים את הקרובים הזקנים בחדר מיון בערב החג כדי שלא יקלקלו. מנהל חדר המיון בבית החולים איכילוב, פרופ’ פנחס הלפרן, אמר אז שהוא מבין את המשפחות: “אלה אנשים שאין להם אמצעים. הם תשושים מהטיפול בהורים ואולי רוצים פעם אחת לנסוע לחו”ל, להתאוורר”. הוא סבר שבמערכת סיעוד כוללת, יימצא פתרון גם לבעיה הזאת. ואולם, מדיון שערכה השדולה למען האזרחים הוותיקים בכנסת על בני משפחה מטפלים עולה, שייתכן כי התופעה אף תתרחב.
להמשך קריאת הכתבה ב: הזקנה במסדרון/הארץ
מילשטיין, אם חד הורית לבן חייל, בת יחידה, שמטפלת בהוריה שיציינו בקרוב 89 שנים. שני ההורים ילידי הארץ, נורית נולדה וגדלה בתל אביב, ועדיין מתגוררת בעיר, סמוך מאוד להוריה. ״לפני שנה״, היא משחזרת, ״הבן שלי התגייס ואז התחילה התדרדרות במצב של הוריי. שבועיים אחרי הגיוס אבא שלי עבר אירוע מוחי, אמא נחלשה במקביל, וזה חייב אותי ליותר שעות טיפול בהם״. המשמעות היא שהאחריות על כתפיה גדלה: ״אני מסיימת לעבוד בארבע וחצי אחה”צ, מגיעה הביתה, מחליפה בגדים ובאה להורים. אני נמצאת אצלם כמה שעות, מכינה ארוחת ערב, ורק אחרי שהם מסיימים לאכול, אני אומרת להם לילה טוב והולכת הביתה״.
להמשך קריאת הכתבה ב: המקום הכי חם בגיהנום
דור הולך וגדל של ישראלים נאלץ לשאת בנטל הכרוך בטיפול בהורים קשישים סיעודיים, בדרך כלל תוך כדי עבודה פעילה וניהול חיי משפחה ■ הגידול בתוחלת החיים, לצד אוזלת יד ממשלתית, מכניסה עוד ועוד משפחות למערבולת רגשית וכלכלית
סיפור על הגיבורים שמאחורי הגיבורים
יום אחד קיבלנו את הבשורה הטובה.שנה מיום האבחנה הקשה, הממצאים היו תקינים, הטיפולים הצליחו, יכולנו לנשום לרווחה ולחזור לשגרה המבורכת. דווקא אז, מתוך השגרה והשקט, התחיל דיבור פנימי של “לא יכול להיות שעברנו את מה שעברנו ולא עשיתי עם זה משהו״.
כשאני מדברת על “מה שעברנו״, זו אני ועוד כמיליון וחצי ישראלים ממשפחות בהן מישהו יקר חולה: הורים ואחים של ילדים עם מוגבלויות, בנים ובנות של הורים עם דמנציה, משפחות של מתמודדי נפש, או בנות הזוג של חולי סרטן, כמו שאני עצמי הפכתי להיות ברגע אחד.
להמשך קריאה בכתבה שפורסמה באפוק טיימס
55% מהשכירים בישראל מטפלים בקרוב משפחה, לרוב הורה מבוגר, בהיקף שבועי של עד שמונה שעות. אותם עובדים כורעים תחת הנטל, אך הם אינם מוכרים כאוכלוסייה מוחלשת ומעסיקים אף אינם מודעים לקשייהם. “מי שמטפל בהורים מבוגרים חש שאין לו מקום לספר על כך שיש לו בעיה”, אומרת מנכ”לית עמותת Caregivers ישראל
להמשך קריאת הכתבה שפורסמה בכלכליסט
היות שזו מסתמנת כאחת הבעיות הגדולות של המאה ה–21, רובנו נחווה אותה בשלב כלשהו בחיינו, ולמרות זאת היא כמעט לא מאובחנת ולא מדוברת. על המחיר העצום שמשלמים האנשים שמטפלים בקרוביהם, ולמה הם שקופים קודם כל לעצמם
לקריאת הכתבה שפורסמה במוסף הארץ
כולנו שם, היינו שם או נהיה שם בעתיד, ולמרות זאת מדובר במה שמכונה תופעה שקופה. מיליון וחצי איש בארץ מטפלים בבני משפחה קשישים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המעודכנים ללפני כעשור, אחד מכל ארבעה עובדים במשק נאלץ להתמודד גם עם טיפול בקרוב קשיש, ומאחר שאין גוף ממשלתי רשמי המכיר בכך, והעזרה לקשישים היא לא פורמלית, המטפלים נאלצים להתמודד בעצמם עם ההשפעה המכרעת שיש לתפקיד הנוסף הזה שלהם על מעמדם במקום העבודה.
רחל לדאני, העומדת בראש עמותת Caregivers, אומרת שמרבית המטפלים הללו, חסרי המעמד, הם כצפוי מטפלות – נשים הלוקחות על עצמן, בנוסף לניהול
בית ומשפחה ומשרה מחוץ לבית, גם את הטיפול בבן זוג או הורים קשישים.
לקריאת המשך הכתבה בשבועון לאישה
לנוכח השכיחות של תופעת ה – caregiving והשלכותיה הרבות על הפרט ועל החברה,
בחרתי לייחד את זרקור החודש לנושא זה. בזרקור החודש, רחל לדאני וד’ר איוה חגי ניב
מעמותת Israel Caregivers ,מתארות את התופעה והשלכותיה ומציג א ות ת הפתרונות
שפותחו על ידי העמותה , פתרונות הניזונים מעשייה של גופים דומים בעולם וממצאי
מחקרים בתחום.
לקריאת המשך המאמר במגזין שכולו טוב מבית היוצר של קבוצת שכולו טוב