The post בני משפחה מטפלים בחדשות כאן 11 appeared first on CareGivers.

בסוף השבוע האחרון היינו שותפים, אחי ואני, בסצנה סוריאליסטית. כהרגלנו באנו לבקר את ההורים שלנו, בני 88 ו-78 אבל במקום לעלות לארוחה, עם כל הנכדים, לשבת ליד על השולחן וליהנות כרגיל, מצאנו את עצמנו עומדים במרחק של מטרים האחד מהשני, בחצר הבניין וניהלנו שיח צעקות. גשם עדין ירד והאווירה הייתה משונה.

ההורים של כולנו עוברים ימים לא קלים כשהם נדרשים לא לצאת מהבית. עד לפני כשבוע וחצי עוד יצאו לקניות, הרי שהמספר העולה של הנדבקים בווירוס הקורונה גורם להם להיסגר בבית ולא לצאת כלל. הם הבינו את המצב, אנחנו הבנו. עוצר ירד על כולם אבל הם ממש בהסגר.

אנחנו יודעים שההוראות נכונות אבל הלב הנשבר, מה איתו? איך אפשר לנסות ולהירגע כשאי אפשר לפגוש את אבא ואמא, לחבק אותם, לשוחח על כוס קפה כמו פעם? איך מצליחים לרפא קצת את העצב שלהם, על כך שלא יכולים לצאת מהבית? במקרה הזה גם מדובר בשני אנשים פעלתנים ואנרגטיים.

מצד אחד יש את החשש לשלומם, מהצד השני הלב כואב הלב על כך שהם סגורים בבית, על פחד המוות האמיתי שאנחנו יודעים שמנהל אותם, על התחושה של חוסר האונים שלהם ועל הצער העמוק שלהם על הנתק מהילדים ומהנכדים.

עם כל החששות והעצב, החלטנו לעשות הכול כדי להשאיר אותם מחוברים וקשורים, רלוונטיים ועד כמה שניתן, לחזק את תחושת הביחד של כולנו. זה מה שהחלטנו לעשות:

• החלטנו על שיחות רגילות ושיחות וידאו בווטסאפ, רבות ככל האפשר. זה נחמד והנכדים בעיקר הופכים כל שיחה למשעשעת. כל שיחה כזו היא צינור לנורמליות.
• אם ההורים מצליחים להתמודד טכנולוגית, אפשר להתחבר לאפליקציות וידאו מרובות משתתפים (ZOOM היא מאד אינטואיטיבית וקלה לתפעול). כל פגישה כזו היא פשוט נהדרת.
• יסדנו פינה של 'חיובי יומי' בקבוצת הווטסאפ המשפחתית בה כל אחד שולח מה שיש – תמונה של החתול, מם מצחיק, כתבות מעניינות.

• נצלו את המומחיות של סבתא וסבא. סבא מומחה בתחום מסוים? תקבעו לו שיעור יומי בווידאו עם הנכדים. סבתא מומחית באפיה? שתשלח מתכונים לנכד או לנכדה.

  שילוב של הידע של אלה והזמן הפנוי של כולם מוצלח במיוחד.

• מרגיעים את ההורים, עוזרים להם בענייני הבנק וגם קופות החולים יכולות לשלוח אליהם תרופות, הרופאים יכולים לשוחח איתם ולהרגיע. כדאי לדאוג שיש להם את כל מספרי הטלפון ההכרחיים בהישג יד.
• קניות – אין צורך לצאת מהבית ואתם יכולים לעשות. תעשו איתם קניות יחד בטלפון. הם יקריאו, אתם תזמינו במחשב והמשלוח יגיע אליהם בהמשך.
• שתפו וספרו להם הכל. כן, הכל. גם חששות, דאגות לנוכח המצב, דאגות לגבי העתיד. הם מחוברים גם כך לתקשורת ויודעים הכל והדאגות שלכם מעניינות אותם. תזכרו, הם עברו הרבה ותמיד נעזרתם בהם, אז למה לא היום? מומחים מתחום הנפש ממליצים להשאיר אותם כך מחוברים למה שקורה במשפחה.
• כל עוד ניתן, תקבעו מפגשים משותפים. קבעו מחוץ לבית שלהם, תגיעו רק בהרכב של בוגרים כדי שהנכדים הצעירים לא ירוצו אליהם. הביאו להם ספרים, משחקים, עיתונים ומגזינים. שבו מתחת לבניין או מחוץ לבית שלהם ושמרו על מרחק. תנו להם לתת לכם אוכל שהכינו. השיחות האלה והמפגשים אמנם הזויים אבל ימלאו אותם לימים רבים קדימה. גם אתכם.
• תתחילו להכין אותם שליל הסדר השנה יהיה שונה לחלוטין. תחשבו על יצירתיות. אין ברירה.

מה עוד? תקווה. לימים של שגרה, לימים של שקט ולבריאות לכל מי שאנחנו אוהבים ובעצם, לכולם. תשמרו על ההורים שלכם, על עצמכם ועל הילדים.

The post ימי קורונה- איך מחבקים את ההורים מרחוק מבלי שהלב ישבר? appeared first on CareGivers.

אבחון הפרעה נפשית הוא אחד האירועים שמשנים ומטלטלים את חייה של משפחה. כ-10% מהפונים למרכז הייעוץ של caregivers Israel הם בני משפחה מלווים ומטפלים באחד מהקרובים אליהם, שאובחן בהפרעה נפשית. התמיכה לה זקוק מתמודד הנפש נמשכת שנים, לעיתים לאורך כל החיים והמעמסה, בהתאם, עצומה.

ד' נולדה למשפחה מורכבת. הוריה נפטרו כשהיא ואחיה היו צעירים ומאוחר יותר נפטר אח נוסף שלה. עזרה ותמיכה הם חלק מחייה מגיל צעיר. היא נותרה עם אח אחד, שהוא תאום לה.

"אחי סובל מבעיות רגשיות סבוכות ואני מטפלת בו שנים רבות", היא מספרת. "אנחנו בשנות ה-40 שלנו ובשנים האחרונות חלה במצבו התדרדרות, שהסתבכה מאד אחרי ש"שיחק" במינון התרופתי והאיזון של מצבו הנפשי הופר. הוא אינו מסוגל לתפקד אישית בבית ובסביבה שלו. אני מנסה לעזור אבל אין הרבה שותפות מצידו. הוא נמצא במצוקה וצרה גדולה ואני חשה מצוקה רבה כי הוא לא מקבל עזרה. לפני כחצי שנה פניתי לגורמים רבים כי חשתי בודדה מאד וחסרת אונים וכך הגעתי גם למרכז הייעוץ של CareGivers Israel".

עזרה, תמיכה, הקשבה ובעיקר – העצמה אישית

ד' מספרת שהגיעה אל ר', היועצת, כשחשה בדידות ונטולת רעיונות לעזרה. "היא נתנה לי תמיכה והקשבה והיתה שם כל הזמן כי חשתי שהעומס הרגשי עליי עצום ממש ולא ידעתי מה לעשות שעדיין לא עשיתי. חוץ מהקשבה, היא כמובן עזרה לי למצוא גורמים שידברו, יעזרו ויטפלו במה שניתן לעשות – בין אם היו אלה ביטוח לאומי, עובדות סוציאליות ומחלקת הרווחה במקום מגוריי אבל היא בעיקר עזרה לי לראות את הדברים מנקודות ראיה שונות מאלה שהצלחתי לראות באותו הזמן".

"היא עזרה לי לצאת מנקודת החולשה וחוסר האונים אל נקודת חוזק, שבמרכזה עומד המאמץ שלי, כמקור עוצמה. היא הביאה אותי לניתוק מתחושות אשמה בהקשר למצבו של אחי והצורך להציל אותו לנקודה, שמציעה שלא תמיד אוכל לעשות עבורו הכל ולא תמיד כל מה שקורה לו הוא באחריותי".

"המקרה של ד' חדר אליי ללב"

"ד' הגיעה אלינו בשלב של ייאוש תהומי ואחרי ששלחה מכתב קורע לב להרבה גורמים וגם אלינו, למרכז הייעוץ. התרשמתי עמוקות מהחלק הנואש שלה כאחות לאדם שזקוק לעזרה והתחלתי לפעול", מספרת ר'.

"זה התחיל כמו תמיד בשיחה. יש שיחות ואנשים שנוגעים יותר בלב והמקרה של ד' חדר לנפשי. התחלתי לפעול עבורה מול גורמי רווחה שונים ואנשי טיפול ולתמוך בה במקביל. השיחות שלנו נמשכות כבר כחצי שנה. הקשר בינינו הוא כזה שלא יכולתי לעזוב אותו אחרי שיחה או שתיים. הרגשתי, גם ממנה, שכל שיחה מחזקת אותה", היא מספרת.

"איתרתי אנשי מקצוע שגייסתי וחיברתי ביניהם. יצרנו קבוצה משותפת ברשת והם, ממקצועיותם, עזרו לה על פי יכולתם. אני ליוויתי ועקבתי אחרי הטיפול שהיא מקבלת מהם ווידאתי שהיא, מצידה, משתפת פעולה.

"דברים התחילו להתקדם אבל לדאבוננו, לא מספיק. הסיפור הוא באמת מורכב. כששאלתי אותה אם תסכים להתראיין לכתבה הזו, למרות שלא פתרנו את כל הנושאים וכל הבעיות שעמדו לפנינו, היא טענה שההישגים, גם אם לא פתרו הכל, עבורה אינם מבוטלים כלל".

"במקרה של ד' אין עוד במה לעזור מבחינת הכלים שיש לי. אני מבינה את מקומי אבל זה לא גורם לתסכול, גם מקרים כאלה קיימים. למרות כל זה אני חשה מסירות ומחויבות לד' על המאמץ שהיא עושה. אני לא חושבת שזה נמדד כהצלחה או כשלון אלא באיכות ועומק הקשר שנוצר. יש לנו ארגז כלים מספק אבל לא לכל מצב יש פתרון. איכות הקשר והתמיכה שאת מצליחה לתת, כיועצת, זה סיפוק גדול".

ר' היא יועצת כבר יותר משנה וחצי ובוגרת קורס הכשרת היועצות השני של CareGivers Israel. התנדבות, היא מעידה, היא חלק מה'אני מאמין' הקהילתי שלה והיא עוסקת בה שנים רבות. היא עבדה בעבר בתחום הפארמה, בתחומי טיפול במחלות שונות והיא מאמינה שגם לימודי הבודהיזם שלה לאורך השנים והנטייה הטבעית לתת, הביאו אותה לתפקיד זה, כיועצת.

העתיד לא ברור אבל הרוח מועצמת

כשאנחנו שואלים את ד' איך היא רואה את ההווה והעתיד שלה ושל אחיה, אנחנו מזהים הרבה עוצמה אצל האישה הזו: "תהליך ההתנתקות מהאשם הוא תהליך של שנים. אני לומדת לקחת מרחק ומנסה להעביר לאחי, שחלק מהדברים הם גם באחריותו ושיש לו אפשרויות בחירה. החודשים שאני מדברת עם ר' עזרו לי מאד ליצור את המרחק ביני ובינו באופן שאני מחוזקת היום יותר. זה משפיע על כל החיים שלי.

"שום דבר לא נפתר עדיין אבל אני חזקה יותר היום. מצבו של אחי עדיין לא טוב אבל מה שר' עשתה עבורי, ההקשבה אבל גם ההפניה במקביל לכל אנשי המקצוע הרלוונטיים, עזרה לי למצות את כל השלבים האופרטיביים. הגעתי עייפה מהחלק הטיפולי באחי ור' הרימה אותי. אני מודעת לכך, שבשלב כלשהו התהליך מולה יסתיים אבל אין ספק שהייתה לי זכות גדולה להכיר אדם כמוה, שליווה אותי בתוך המרה השחורה שאני חווה. בדרכה המיוחדת היא הצליחה לתת לי נקודות אור שמאירות לי את הדרך".

ליצירת קשר עם מרכז הייעוץ לחצו כאן

The post "בדרכה המיוחדת היא נתנה לי נקודות אור שמאירות לי את הדרך" appeared first on CareGivers.

זה מרגיש כמו משא עצום ומייאש. עם מי  מתייעצים, מה מגיע לכם ולמטופל שלצידכם ומה חשוב לעשות ומתי?

כך בדיוק קרה לפני כשנה לר', בת יחידה לאמה בת ה-90, "אמא מתגוררת לבד בסמוך אליי ואל משפחתי ותמיד הייתי מאד מעורבת בגל מה שקורה איתה ", היא מספרת.

"עד לאחרונה היא הייתה עצמאית, אבל שילוב של כמה אירועים הביאו להתדרדרות במצבה. מעבר להתמודדות עם מחלת הסרטן, התחילה ירידה קוגניטיבית ופגיעה בראיה ובשמיעה. מאישה עצמאית וחברה פעילה במועדון השכונתי, היא הפכה לאישה תלויה שחשה דחויה ומודרת במועדון. זה השפיע עליה מאד אבל היא לא שיתפה אותי. אחר כך היא אושפזה פעמיים, היא רזתה ואיבדה תאבון. כאילו כל זה לא מספיק, המטפלת שלה הודיעה שהיא עוזבת.

בשלב זה, כבר היה עלי עומס גדול והצטברות של יותר מידי דברים והרגשתי שאני זקוקה לתמיכה שונה מהרגיל", אומרת ר'. "הלכתי לקבוצת תמיכה של בני משפחה של חולי דמנציה והצטרפתי לקבוצת "דואגים למטפלים" בפייסבוק שם הציעו לי ליצור קשר עם מרכז הייעוץ של CareGivers Israel.

מהרגע ששמעתי בטלפון את קולה של ב' היועצת, נרגעתי. בכל הדברים שקרו בזה אחר זה, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי איך אני מרגישה ואז גם הבנתי לראשונה שאני חלק מסיפור ההתמודדות של אמא שלי".

הכוונה, מידע ותמיכה

ר' מעידה שב', היועצת שליוותה אותה, עזרה לה להבין מה התפקיד שלה כבת משפחה מטפלת, איך הטיפול משפיע עליה ברמה האישית ואיזה מידע וכלים יכולים לעזור לה בהתמודדות.

"הרגשתי שיש לי למי לפנות. ליעוץ הייתה המשכיות, זו לא הייתה שיחה חד פעמית. זה הצליח למקד אותי גם בתחושות שלי וגם כיוון אותי ברמה מעשית לגורמים אליהם אני צריכה לפנות בכל עניין. הערכתי מאד את העובדה שב' הקפידה ליזום שיחות ולשמור על קשר. בקשר שנוצר, שיתפתי אותה גם אני במידע שאספתי עד שהגעתי ליעוץ. ב' הפכה לשותפה שלי לדרך. מצאתי בה כתובת, שאפשר לשוב אליה, להיעזר ולהתייעץ".

יועצת ובת משפחה מטפלת גם יחד

ב' הייתה מורה לאמנות וציור, שיצאה לפרישה מוקדמת וחיפשה מקום להתנדב בו.

"בחיפושיי נתקלתי במודעה שדרושים מתנדבים ב- CareGivers Israel והגעתי מטבעון לקורס ההכשרה הראשון, שהתקיים בתל אביב. זה היה לפני כ-4 שנים", היא אומרת.

"כשהתחלתי להתנדב הבנתי לראשונה שאני בת משפחה מטפלת בעצמי". בעלה היה חולה סרטן ועבר ניתוחים, טיפולים ומעקבים. אחר כך חלה גם בנה "ואני הפכתי בעצם למטפלת לשניהם – לבעלי ובני. עם כל הקושי שחוויתי ואני עדיין חווה, החלטתי לרתום את הניסיון האישי שלי ואת הכלים שקיבלתי בקורס ההכשרה לטובת עזרה לאחרים. אני בן אדם של נתינה מטבעי ואני משתדלת ששום דבר שקורה לי לא ישנה את מה שאני רוצה. מכאן ברור ששום דבר ממה שאני עושה היום אינו מקרי ", היא מספרת.

השיחה

כשאנחנו שואלים על מהות תפקידה, ב' מסבירה שכשמגיעה שיחה היא קודם כל ממפה את הצרכים של הפונה. "השיחה מתחילה בכך שהפונה מספרת את הסיפור שלה, במי היא מטפלת, מה עובר עליה. אני מקשיבה, מסמנת לעצמי את כל מה שנראה רלוונטי, עושה סדר בסיפור ובודקת עם הפונה מה הצורך המרכזי שלה בשלב הזה. בהתאם לזה אני מעבירה לה את המידע הנחוץ לה, מחברת אותה לשירותים מתאימים בקהילה ומנחה אותה כיצד לצאת לדרך וליישם את הדברים. אני ממשיכה בתקשורת במייל או בטלפון כדי לראות איך הדברים מתפתחים, כי רבים מהפונים חוזרים לשיחות המשך עם צרכים חדשים או שאלות נוספות שצצות עם הזמן."

ב' אומרת שלא קל ולא פשוט לשמוע סיפורים קשים והתמודדויות של אנשים. "אבל אני שואבת כוח מזה שאני מצליחה להקל על אנשים. נוצרים גם קשרים כי ההקשבה והמעורבות , מטבע הדברים, יוצרות אינטימיות. כמו שהיה בשיחות עם ר' ".

לסיום, שאלנו את ר' מה שלום אמא שלה ומה שלומה: "לאמא יש מטפלת חדשה ונהדרת והיא הולכת כמה פעמים בשבוע למועדון לתשושי נפש. הסרטן בנסיגה והיא נמצאת במעקב. השיחות עם ב' עזרו לי ברמה הרגשית והמעשית. אני מרגישה שהצלחתי לייצר שגרה ושאני בשליטה בכל מה שקורה עם אמא וזה מאד מרגיע", היא מסכמת.

לחצו כאן ליצירת קשר עם מרכז הייעוץ

The post הרבה יותר מיעוץ טלפוני: "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי איך אני מרגישה" appeared first on CareGivers.

פריצתה של הפרעה נפשית היא אחת הטלטלות הגדולות והמשמעותיות בחיי המשפחה: שגרת היום יום, חלוקת התפקידים ומערכות היחסים משתנים ודורשים היערכות מחודשת אשר מעוררת קשיים, קונפליקטים ואתגרים חדשים.

תמי קויפמן, עובדת סוציאלית קלינית בעלת ניסיון רב בעבודה עם נפגעי נפש ובני משפחותיהם, מתארת את תהליך ההתמודדות.
אילו היית מתבקש לדמיין אירועי חיים מלחיצים ומאיימים, סביר להניח כי היית מציין גירושין, אובדן, מחלה פיסית, חשיפה לאירוע טראומטי ועוד; דווקא התפרצותה של הפרעה נפשית אצל בן משפחתך היא אירוע אשר סביר כי לא היה עולה על דעתך. ואכן, לדבריה של תמי קויפמן, התמודדות עם פריצתה של הפרעה נפשית מעמידה בפני משפחות התמודדות עם משבר ייחודי: "מרבית המשפחות נחשפות להפרעה הנפשית באופן בלתי צפוי כך שאין באפשרותן להתכונן ולהיערך לשינוי המתרחש מול עיניהם. במרבית המקרים המשפחה אינה מכירה את תחום ההפרעות הנפשיות ולכן ההתמודדות היא עם שינוי מפתיע אשר אינו שייך לספקטרום ההתנסויות המוכרות לנו מחיי היום יום.

חוסר ההיכרות עם התחום מקשה גם על ההכרה בקיומה של בעיה. הסימפטומים המלווים הפרעות ומחלות נפשיות רבים, מגוונים ועוצמתם משתנה מאדם לאדם. לכן, בשלבים ראשוניים פעמים רבות נדרש זמן כדי לזהות כי מדובר במצב חריג שדורש התערבות רפואית מתאימה: כאשר אין מדובר בהופעתם של דיבור והתנהגות חריגים מאוד, המחשבה היא כי "זה משבר חולף וזה רק עניין של זמן". לעיתים מתחיל תהליך הדרגתי אשר נראה בראשיתו כתגובה נורמטיבית למשבר. למשל, תהליך טבעי של הסתגרות בעקבות פרידה או שינוי, אשר באופן הדרגתי מתגלה כתחילתו של דיכאון או הפרעה נפשית אחרת".

ההכרה בקיומה של בעיה רגשית-נפשית היא האתגר הראשון הניצב בפני המשפחה, אך קבלת האבחנה הפסיכיאטרית וההתמודדות עמה היא תהליך מורכב וממושך.

לדבריה של תמי קויפמן, משפחות נפגעי נפש מתמודדות עם קשיים ברמה החברתית, הבין אישית, הכלכלית והרגשית: "ההבנה כי בן משפחה לוקה בנפשו היא חוויה קשה וטראומטית המלווה בהלם, אשמה, כאב ותחושת אובדן. לרגשות אלו נלווית גם חווית חוסר וודאות אשר נובעת מחוסר ידע לגבי האופן בו תתפתח ההפרעה ותשפיע על שגרת החיים, וממהלכן התנודתי של רבות מן ההפרעות".
"מעבר לתחושות הקשות המלוות מחלת נפש של בן משפחה", מוסיפה תמי קויפמן, "פריצת ההפרעה מביאה לשינוי במארג חיי המשפחה, לדוגמא: אם באופן טבעי שני ההורים רגילים לעבוד, הרי שהפרעות נפשיות רבות מאלצות את אחד ההורים לקחת חופשה מהעבודה (אילוץ המקשה גם על התחום הכלכלי), מגבילות בילויים זוגיים ומצריכות חלוקת תפקידים מחודשת. ההתארגנות המחודשת עשויה להביא לחיכוכים הנוגעים למידה בה תורם כל אחד מבני המשפחה למאמץ הטיפול, לציפיות מהאחים הבריאים ולאופן בו יש לנהוג עם בן המשפחה הסובל מההפרעה".
כמו כן, מצביעה תמי על ההתמודדות הייחודית הניצבת בפני אחים לסובלים מהפרעות נפשיות: "פעמים רבות האחים אינם מאבדים רק אח בריא, אלא גם את ההורים אשר נשאבים באופן טוטאלי לטיפול באח החולה. פעמים רבות אחים אף מתקשים לתפוס את משמעות המחלה ומאמינים כי חוסר התפקוד נובע מעצלנות, מניפולטיביות, פינוק ותפקוד לקוי של ההורים וכן הלאה".
מחלה פיסית? מזל רע. מחלה נפשית? אמא אשמה
לאורך שנים קושרו הפרעות נפשיות כאוטיזם וסכיזופרניה לטיפול הורי לקוי: אמהות לילדים אוטיסטים הואשמו במתן טיפול 'קר' לילדיהן אשר הביא להתכנסות האוטיסטית, וסכיזופרניה קושרה לאימהות קרות ועוינות ולדפוסי תקשורת בעיתיים במשפחה.
למרות שכיום אנו יודעים לומר בוודאות כי גורמים ביולוגיים ואורגניים מהווים גורם מכריע בפריצתן של הפרעות נפשיות, משפחות נפגעי נפש מתמודדות פעמים רבות עם אשמה קשה וסטיגמה חברתית. "בעוד שמחלות גופניות מביאות בדרך כלל לתגובות אמפטיות ואוהדות מהסביבה", אומרת תמי קויפמן, "הרי שמחלות נפשיות עדיין נתפסות לא פעם כנובעות מבעיות במשפחה וטיפול הורי לקוי. בנוסף, מתרחש  תהליך של  'סטיגמה אסוציאטיבית', לפיו ברגע שאדם אחד במשפחה לוקה בנפשו, מסיקים כי 'משהו לא בסדר' גם אצל בני המשפחה האחרים. הורים רבים מפנימים את חווית האשמה ותולים את פריצת ההפרעה בגורמים כהורות לא בשלה ('הייתי אמא צעירה וחסרת ניסיון'), חוסר השקעה בילד ('עבדתי יותר מדי') וכן הלאה. למעשה נוצר תהליך בו "הסטיגמה החברתית מופנמת פנימה", ומחזקת את הדימוי השלילי שיש להורים על עצמם.
חווית האשמה של אחים לנפגעי נפש היא מעט שונה, אבל משמעותית לא פחות. כפי שאחרי אירועים טראומטיים אחרים מפתחים חלק מהניצולים 'אשמת שורד' , כך עשויים אחים בריאים לפתח 'אשמת שורד': "לא פשוט להמשיך לבלות עם חברים, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן ולהקים משפחה בעוד שהאח הבכור הנערץ יושב לבד בסלון ומסתכל בעיניים כלות על האפשרויות שהחיים אינם מציעים לו עוד".
למרות שכיחותן של תחושות אשמה, חרדה וכאב בקרב משפחות נפגעי נפש, מדגישה תמי כי ההתמודדות משתנה ממשפחה למשפחה ומאדם לאדם: "אופן התגובה וההתמודדות עם הפרעה נפשית של בן משפחה משתנה בהתאם לסוג וחומרת ההפרעה, מיקומו של האדם במשפחה (הורה או ילד) וסגנון התמודדותו הייחודי של כל אחד. בהתאם, אחד האתגרים העומדים בפני משפחות נפגעי הנפש הוא קבלת השונות בתגובותיהם וצורכיהם של בני המשפחה השונים".
"מעבר לכך", אומרת תמי קויפמן, "ניתן לראות את תהליך ההתמודדות עם הפרעה נפשית במשפחה כריצת מרתון למרחקים ארוכים- המשפחה לומדת לחיות את החיים תוך התחשבות במצב שהשתנה בעקבות הופעתה של הפרעה נפשית, וצריכה לשמור על היכולת להמשיך לחיות וליהנות מהחיים לצד ההפרעה. מדובר במשימה מורכבת, וההתמודדות עם הדילמות והתחושות הקשים המתעוררים סביב מחלת הנפש מצריכה בדרך כלל סיוע מקצועי ותמיכה. עם זאת, לא פעם דווקא ההתמודדות המורכבת על האתגרים הנלווים לה מלכדת את המשפחה ומאפשרת לחברים בה לגלות משאבים פנימיים וחיצוניים. בתהליך ההחלמה עוברת המשפחה ממציאות של הישרדות, למציאות בה חיים את החיים ומוצאים בהם תוכן, עניין ומשמעות".

תמי קויפמן היא עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), פסיכותראפיסטית, (טיפול דינאמי ממוקד), מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות, בעלת ניסיון בטיפול בנפגעי נפש ובני משפחותיהם

The post מרתון למרחקים ארוכים- התמודדותן של משפחות נפגעי נפש appeared first on CareGivers.

ברכה מארגנת את התרופות, מקבלת החלטות רפואיות קריטיות, מלווה אל הרופא, מסיעה לטיפולים, לא שוכחת לשתות אתה קפה בכל יום בחמש, מנהלת את משק הבית כלכלית וטכנית. היא אשה מסורה ואחראית בדרך כלל, ובמקרה הזה – בת נאמנה. אבל אפילו האדם המסור והאחראי ביותר יהיה בסופו של דבר לחוץ, עמוס, עייף, מוצף, מבולבל. לפעמים גם היא שוקעת בתחושות כעס, אשמה, חוסר אונים. לפעמים גם מחשבות על אובדן, על המוות והזיקנה האישיים. שהרי היא בבואה של אימה.

ברכה, כמו בני משפחה אחרים המטפלים בהורה מזדקן או חולה מצויה היום בסיכון גבוה. אנו יודעים כי ההוצאה  הכספית הכרוכה בטיפול בהורה מזדקן היא גבוהה, אבל אולי פחות מוכרת ומדוברת  היא הפגיעה הבריאותית ,הגופנית והנפשית, בבני המשפחה המטפלים.

  מחקרים מצאו שלפחות רבע מבני המשפחה המטפלים מדווחים שבריאותם נפגעה. שיש להם שינוים בדפוסי שינה, אכילה, תנודות במצב הרוח, דיכאון, תחושה של חוסר תקווה וחוסר מוטיבציה, ירידה בקשרים החברתיים. נמצא, לדוגמא, כי בני משפחה המטפלים בקרוב עם דמנציה הינם בעלי מערכת חיסונית מוחלשת ויש להם סיכוי מוגבר לפתח מחלה כרונית. למרות זאת, הם מתקשים לבקש עזרה, בעיקר בסיוע לפעילויות היומיומיות, בעיקר מכיוון שמבחינתם בקשת עזרה מסמלת כשלון בתפקיד. הם גם נוטים למזער את התביעות והעומס שהתפקיד מטיל עליהם "אני רק עוזרת לאמא, אני לא ממש מטפלת בה, הרי…".. " איך אני יכולה להרשות לעצמי להתלונן, אני לא החולה פה… ".

סיוע הניתן מוקדם ככל האפשר ומותאם לבן המשפחה יכול להבטיח שהמטפל לא יהפוך למטופל . נהוג  להשוות את הטיפול בבן משפחה לריצת מרתון. כשספורטאי רוצה לשפר את סיכוייו לנצח הוא מתאמן, לומד את תוואי הדרך – עליות וירידות, לא מסרב לשתיה בתחנה הראשונה באמרו "לא, תודה, אני לא צמא". הוא מתכונן לריצה הארוכה. בטיפול בבן משפחה, לא תמיד אפשר להתכונן מראש . לעיתים מציאות חדשה 'נוחתת' עלינו ואנו נרתמים לעזרה מיד עם הופעת תסמינים ראשונים של צורך. מבלי לדעת למעשה למה אנחנו נכנסים.

חשוב ראשית, להכיר במציאות החדשה. להבין שהיא עשויה לשבש את חיי העבודה, לפגוע ביחסים עם בני משפחה אחרים ולהשפיע על בריאותנו.

שנית, חשוב לפתח ראיה רחבה וארוכת טווח לגבי סוג העזרה הנדרש מאיתנו. הוא משתנה ככל שעובר הזמן.

שלישית, Caregiving  אינו נחלתו הבלעדית של אדם אחד, גם אם הוא בן יחיד. הוא דורש מאמץ משפחתי וקהילתי. אם יודעים מהם הצרכים – אפשר לקבל עזרה מהמעגלים הנכונים:

ממשפחה וחברים, מקהילה ושכנים, משירותים מקצועיים (בריאות ורווחה).

ההתמודדות אפשרית כשאתם לא עושים הכל בעצמכם.

ברכה אכן פנתה לייעוץ מקצועי שסייע לה להבין את מצבה ולתכנן את שגרת חייה ואת הטיפול באימה.

היא מסכמת: "מה שלי עזר ואני רוצה להעביר הלאה הם 11  דברים שחשוב לדעת כדי לתכנן ולנהל את הטיפול ביקירכם" :

• לימדו על המצב הרפואי של ההורה ומה נדרש כדי לטפל בו בצורה הטובה ביותר. קבלו את המידע ממקורות אמינים ומקצועיים. (רופא המשפחה, גריאטר, עו"ס קופת חולים,עמותות חולים)
• ארגנו את המידע הרפואי בצורה מסודרת ונגישה .
• ודאו כי מסמכים משפטיים הקשורים לזכויות שלכם ושל יקירכם מעודכנים וזמינים.
• חפשו וגייסו חברים, בני משפחה שכבר טיפלו או מטפלים בהורה מזדקן. התייעצו וקבלו תמיכה מכאלה שיודעים מה עובר עליכם.
• שימרו על הבריאות האישית שלכם. הקפידו על בדיקות תקופתיות, ביקורים שגרתיים אצל רופא המשפחה.
• מציעים לכם עזרה? קבלו אותה. הציעו דברים ספציפיים שאנשים יכולים לעשות על מנת לעזור לכם.
• היו פתוחים לעשות שימוש בטכנולוגיות חדשות שעשויות לעזור לכם לטפל ביקירכם.
• עודדו את העצמאות של ההורה עד כמה שהמצב מאפשר זאת.
• זהו את הגבולות שלכם. תהיו מציאותיים לגבי היקף הזמן וההשקעה האישית שלכם. שתפו בכך את בני המשפחה והצוותים הרפואיים.
• קבלו את ההורה המזדקן. זו הזדמנות לקרבה מחודשת. הניחו לאכזבות וקונפליקטים לא פתורים מהעבר .
• תנו לעצמכם קרדיט. אתם עושים את המיטב באחת המשימות המורכבות של חייכם.

The post לטפל בהורים מזדקנים – דברים שחשוב לדעת appeared first on CareGivers.

מצאתי את עצמי מתרוצץ בכל הארץ לחפש עבורו טיפולים חדשניים. האחים שלי עזרו כל אחד לפי יכולתו וגם איתם היה לי קשה. לאט לאט התחילו אצלי השיבושים. התחלתי להיעדר מהעבודה (למזלי התחשבו בי שם), נדודי שינה, חרדות. מעטים החברים שהצליחו לעזור לי, לדבר איתי. כל שיחה עם אבא שלי או עם אמא שלי הפילה אותי. מצבו הרפואי המשיך והידרדר, עד שמנהל המחלקה בה טופל הושיב אותי לשיחה ואמר לי כך: "תשמע, אבא שלך חולה מאוד, אין לנו מה להציע לו יותר. אני מציע לך לבלות איתו את הזמן שנותר ולהיפרד ממנו". וכך עשיתי. למזלי זה היה חודשיים לפני שהוא נפטר, בדיוק 11 חודש לאחר השיחה בגינה.

הסיפור הנ"ל הוא טיפוסי לאדם ההופך ל- caregiver. שיבושים באורח החיים במשפחה הם חלק בלתי נפרד מהסיפור. התפקיד הנוסף שהאדם מקבל על עצמו, בעל כורחו וללא תכנון, מציב בפניו קשיים רבים. עומס יתר , ובנוסף קונפליקטים בתוך המשפחה בין האחים, ולעיתים גם עם בן/בת הזוג של האדם החולה. זהו דפוס ידוע, שכן כל אחד במשפחה מקבל תפקיד חדש בסיטואציה כזו, אולם כמעט תמיד יש אדם אחד שלוקח על עצמו את תפקיד ה-caregiver  העיקרי. לקיחת התפקיד נובעת בשילוב של תכונות אופי מתאימות, אומץ, חוזק נפשי, יכולת תמרון טובה ולעיתים מחוסר ברירה (אין מי שייקח את התפקיד). ה-caregiver העיקרי יכול להיות מוצף ופעיל יתר כמו בתיאור שלמעלה, או בקצה השני, להמנע מכל פעולה אפשרית. הוא יכול, גם,  לנוע בין שני הקצוות (בין פעילות להמנעות) או להצליח לאזן בין כל משימותיו ולשמור על איכות חיים סבירה.

לא פעם מגיע ה- caregiver למצב של בידוד חברתי. הוא אינו עושה זאת בכוונה להסתתר מהעולם. הוא פשוט מותש. ומובס. ועצוב. וכואב. ופוחד פחד מוות להישאר לבד בעולם. חבריו מנסים לעזור לו ככל יכולתם, כוונותיהם טובות, אולם לצערם ולתסכולם הם לא יודעים שהמסע הזה הוא של ה-caregiver, והם תפקידם לתמוך, להקשיב, למעט במתן עצות ולזכור שלמסע המטלטל הזה יש, לשמחתנו ולצערנו יחדיו- סוף. יותר מכל חוסר האנרגיה הוא שמשפיע על התפקוד היום יומי. התחושה שאולי לא תשרוד (נפשית) את היום הבא היא מכרעת.

שינוי התפקיד של כל אחד במשפחה בולט. כל אחד מגיע לנקודת הזמן הזו עם היכולות שצבר במהלך חייו, ולכל אחד יכולת התמודדות שונה עם סיטואציה כה קשה. באופן כללי מצופה מכולם לתפקד, אולם ילדים או בן/בת זוג דורשים את שלהם. כמות ואיכות ההשקעה הנדרשת משתנה מבן משפחה אחד למשנהו. לפעמים זהו מקור של מתח נוסף בין אחים, למשל.

לאחר ההלם הראשוני, שיחה משפחתית תוכל לסלול אט אט את הדרך לשגרה מסוימת, זאת כדי שכל הנוגעים בדבר יצליחו לתפקד כראוי. לפניהם משימה לא פשוטה: לטפל בהורה חולה ולשמור על תפקוד תקין במשפחה הגרעינית של כל אחד מהם.

כדאי לחשוב על חלוקת תפקידים- מי עושה מה? בנושא זה חשוב לברר עם כולם האם הם יכולים / מוכנים / רוצים לקחת על עצמם תפקיד כלשהו – ולהניח מראש שכל תשובה היא לגיטימית. אין טעם להטיל על מישהו תפקיד שהוא אינו מסוגל לעמוד בו. קונפליקטים רבים נמצאים בהמשך הדרך, והרבה החלטות משותפות. ככל שיעבור זמן תלמד המשפחה לתפקד טוב יותר.

מחקרים רבים מראים כי ככל שהשנים חולפות ילדים בוגרים מוכנים לעשות יותר מבעבר ע"מ לטפל בהוריהם המזדקנים ואפשר להיות caregiver , מבלי לאבד את עצמך. אי אפשר לטפל במישהו אחר – ויהיה זה הורה, ילד או חבר – אם לא דואגים קודם כל ולפני הכל לטפל בעצמך. בדיוק כפי שמדגים הדייל במטוס לפני המראה: ראשית כל יש לשים מסיכת חמצן על עצמך. רק כשהיא מהודקת היטב, יש לדאוג ליקיריך. גם כ caregivers  – אם תנשמו טוב יגדלו הסיכויים לאזן בין התפקידים הרבים שלכם.

החמצן המיוחל מגיע בצורת מידע מקצועי ושימוש ברשתות תמיכה.

חשוב לחפש עזרה ולקבלה מגורמים מהימנים, כל אחד לפי צרכיו. חשוב להתגבר על הקושי לפנות לעזרה. ללא עזרה של איש מקצוע, חבר ובראש וראשונה בן משפחה הסיכוי להצליח לשמור על איזון ואוטונומיה- יורד.

עזר לי לדעת שאבי מקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. עזר לי להבין את המונחים הרפואיים ולקרוא מידע מועיל אודות המחלה. עזר לי לפגוש מפעם לפעם פסיכולוג  בעת היותי caregiver. עזר לי שלמרות הקשיים איתם, גם התקרבתי לאחיי ולאמי. עזרה לי השיחה עם מנהל המחלקה חודשיים לפני מותו של אבי. עזר לי שאזרתי אומץ לומר לאבי, תוך כדי שאני בוכה, שהוא האבא הכי טוב בעולם, ואני שמח שבחרנו אחד בשני. עזר לי שחבריי וחברותיי הקרובים ידעו לשמור ממני את המרחק הנכון, ולתמוך היכן שהיה צריך. עזרה לי בת הזוג שלי וילדיי, שעצם זה שהם היו שם כל יום בארוחת הערב- זה כל מה שהייתי צריך. עזרה לי ההכרה שהמשפחות שלי, הגרעינית והמורחבת, התגבשו והתקרבו במהלך הטיפול באבי, והמימד המשפחתי התחזק. בסופו של דבר, זוהי חגורת התמיכה המשמעותית ביותר.מעבר לזה- הזכרתי לעצמי כל הזמן שאני עושה כמיטב יכולתי.

The post Caregiving  – סיפור משפחתי. appeared first on CareGivers.

caregivers   מרגישים לפעמים שיש להם רק ברירה אחת: לעזוב את מקום העבודה שלהם ולהפוך לcaregiver  במשרה מלאה או להמשיך לעבוד אבל לעשות שינויים במקום העבודה שיתאימו למשימות של הטיפול בבן המשפחה. תבחני את מצבך, הסתכלי קדימה ותנסי לצפות קודם כל, מה נדרש ממך בעבודה ומה המשימות שלך בטיפול באמא שלך בטווח הקצר

כאשר את בוחנת את הפתרונות שלך, אל תהססי מלפנות למעסיק שלך לקבלת עזרה. תבדקי את הזכויות וההטבות שמגיעות לך ממקום העבודה. כדאי לפנות גם למנהלת משאבי אנוש ולבדוק מה הזכויות המגיעות לך בהסכמים הקיבוציים , בביטוח לאומי, מס הכנסה.

אם את מועסקת באחד מהארגונים שכבר הצטרפו למהלך של "מטפלים בעולם העבודה" , פני למנהל/ת הישירה שלך ו/או למנהל/ת משאבי אנוש כדי לוודא מה השירותים וההטבות שמספק מקום העבודה שלך ויכולים לסייע לך להתגבר על המכשולים

 2.האם כדאי לדבר עם המנהל והקולגות שלי על המצב בו אני נמצאת?

למרות שלכל אדם יש דפוסי תקשורת משלו וגבולות שהוא מציב בנוגע לשיתוף בחייו האישיים, אנחנו מעודדים אותך לשתף וליידע את המנהל הישיר שלך וקולגות קרובות בסיטואציה בה את נמצאת. רוב הסיכויים שיש עוד אנשים מסביבך שנמצאים בסיטואציה דומה של תמיכה באדם קרוב, כך שיכולה להיות למידה ותמיכה הדדית. כדאי להסביר למנהל שלך מה מצבה של אמא שלך , ואיך את מתכננת להתמודד עם זה. לפני שאת נפגשת עם המנהל, תעשי הערכה של כל המשימות שאת אחראית עליהן בעבודה ,באופן ישיר או בעקיפין ותחליטי מה הצעדים שאת צריכה לנקוט כדי למלא אותן ואת משימות הטיפול שלך בו זמנית; תבדקי עם העמיתים שלך ועם המנהל מי יכול לקחת על עצמו באופן זמני אחריות על ביצוע חלק מהמשימות בעבודה; אילו משימות את יכולה לבצע מהבית; אילו משימות צריך לתעדף ואילו ניתן לדחות. תדאגי לעדכן עמיתים קרובים בפעילות בפרויקטים שלך, כך שאם את נאלצת להעדר מהעבודה באופן בלתי צפוי, הם יוכלו להכנס לפעולה במקומך באופן זמני.

3. אני צריכה לנהל שיחות טלפון אישיות במהלך יום העבודה או לעיתים נאלצת לצאת מוקדם יותר למטרת סידורים לטובת הטיפול באדם הקרוב . איך עושים זאת?

הכי חשוב שתהיי כנה וגלויה עם המעסיק שלך ותבהירי לו בדיוק מה הצרכים שלך בהגמשת יום העבודה, כך לא תאלצי "להתגנב" במהלך היום או לערוך טלפונים בהסתר. כאשר הדברים לא מדוברים ומוסכמים עם המעסיק, העומס שחל עלייך עקב ההסתרה, גבוה יותר והתפקוד שלך הן כעובדת והן כcaregiver  יפגע. חשוב לעדכן את המנהל והעמיתים לגבי שינויים במצבך ובצרך שלך לעזרה במקום העבודה. כדאי לשלוח מידי מס' שבועות מייל תודה על תמיכתם ועזרתם.

4. להיות caregiver יכולה להיות חוויה מאד מלחיצה. מה יכול לעזור ?

כדי להתנהל במצב כזה של ריבוי משימות , חשוב שתזכרי לשמור ולדאוג לעצמך, אחרת יהיה לך מאד קשה לטפל באדם אחר. חשוב שתנסי לייצר סוג של שיגרה חדשה בתוך השיגרה שהופרה בעקבות הצורך לטפל באימך. תשתדלי לעשות ספורט,לאכול נכון, לישון מספיק ולמצוא דברים שמשמחים אותך ,אלו  פעולות שתמיד כדאי לנסות לשלב בשגרת היום החדשה שלך, במינון האפשרי.

חפשי עזרה אנושית או וירטואלית. באתר זה תוכלי למצוא מידע אמין, הפניה לקבוצות תמיכה, קשר עם אנשי מקצוע היכולים לתמוך ולכוון. אל תהיי לבד. תגייסי לעצמך את קבוצת האנשים שיכולה לעזור לך , במקום העבודה ומחוצה לו. קחי הפסקות, כאשר הלחץ מתחיל להכביד. אפילו אמבטיה חמה, שיחת טלפון או טיול קצר עם חברה קרובה יכולים לספק מפלט ורגיעה קלה מהמתח.זה מגיע לך וזה הכרחי !

אל תעברי את זה לבד! צרי קשר  ונוכל לסייע לך במידע וכלים שיאפשרו לך להתמודד בצורה הנכונה בתקופה מורכבת זו.

The post לתמרן בין מקום העבודה לטיפול?! appeared first on CareGivers.

מאירה מספרת: "לא נשאר לי זמן לכלום. אני במרוץ. רוצה לטפל בכולם בצורה הכי טובה. בשעה שהיתה לי בדרך לעבודה הייתי קובעת תורים לרופא, מזמינה ארוחת צהרים למשפחה. מסדירה עניני בית. מנסה לשדר 'עניינים כרגיל'. אני אוהבת את משפחתי אבל כל הזמן חששתי מסופי השבוע שבהם אצטרך למלא תפקיד של 24/7. היום, אני מתעוררת לפעמים בשש בבוקר כשאבא מתקשר לשאול "איזה יום היום" ואמא רוצה לדעת "מתי מגיעות הקניות". אני דואגת לגבי האופן שבו אוכל להבטיח את שלומו של אבי. את בריאותה של אימי. אני מרגישה בודדה ולא יודעת מהיכן לקבל עזרה".

מאירה  היא caregiver. בת משפחה מטפלת, אחת ממיליון וחצי בני משפחה בישראל המטפלים ומלווים אדם קרוב.

Caregiver הוא אדם המטפל ותומך, ללא תשלום, בבן משפחה או חבר בעקבות מחלה, מוגבלות, או זקנה. הוא מעניק טיפול סיעודי מורכב, תמיכה רגשית וקוגניטיבית ומנהל את הטיפול מתוך מחויבות ודאגה. הוא עושה זאת במקביל לניהול קריירה ובית ועם מעט הדרכה והכוונה, משקיע כ – 21 שעות בשבוע למשך ארבע וחצי שנים לערך.

התפקיד מוביל לתחושות סיפוק וקרבה, אך גם גובה מחירים משפחתיים, בריאותיים ונפשיים ומהווה נטל תעסוקתי וכלכלי מורכב.

 לתפקיד של ה caregiver  יש שתי תכונות מעניינות: ראשית, בהבדל מתפקידים אחרים כמו ניהול משפחה, עבודה או חברה אליהם אנו 'גדלים' בהדרגה  הוא 'נופל' עלינו בבת אחת, איננו מתכוננים אליו או צומחים לקראתו. אנחנו מופתעים על ידי מחלה של בן זוג, אבדן העצמאות של הורה מזדקן. באופן טבעי אנחנו נשאבים לתוך האחריות החדשה וממלאים אותה כמיטב יכולתנו. כאשר המצב החדש מתמשך אנחנו מרגישים את הקושי הגדל והולך בניהול הזמן שלנו, כי איננו מוותרים על דבר. משתדלים לעשות הכל בצורה הטובה ביותר, כמו קודם. אנחנו חסרים ידע, מיומנויות, אפשרויות ושירותים היכולים להקל.

התכונה השנייה שמאפיינת את התפקיד היא שקיפות. אנחנו שוכחים את עצמנו. שוכחים שה'אני' שלנו דורש את שלו בתשומת לב פיסית ונפשית. "במשך 3  שנים הייתי סופרוומן: אם לשלושה ילדים, מנהלת בית, עובדת במשרה מלאה, מתרוצצת על פני הארץ, מנהלת את מחלתו של הבעל, דואגת להורים,  מקיימת קשרי חברה עם חברים שבהחלט עזרו בהתמודדות הקשה הזו אבל אף אחד מהם לא שאל אותי "ומה שלומך את?. הרי אני לא עושה משהו מיוחד או שונה מכולם. התפקיד הזה היה כל כך טבעי לי הפכתי שקופה לעצמי".

זה איננו רק הסיפור של מאירה. זה חלק ממעגל החיים. זה הסיפור של כולנו. היינו שם, אנחנו נמצאים שם עכשיו או שנהיה שם בעתיד – קרוב או רחוק. זו גם תופעה חברתית שהולכת וגדלה עם הזדקנות האוכלוסייה, מורכבות המערכת הרפואית, תוחלת החיים העולה, ההזדקנות בקהילה, העלייה בשיעור המחלות הכרוניות, יציאת נשים למעגל העבודה. לתופעה הזו השלכות מרחיקות לכת: מפגיעה בבריאות הנפשית והגופנית דרך ערעור קשרים חברתיים ועד לפגיעה במקומות העבודה (ירידה בפרודוקטיביות, תחלופת עובדים ועוד) ומכאן – בכלכלה הלאומית.

למרות התפקיד החשוב של ה-  caregivers תרומתם נתפשת כמובנת מאליה ויש מעט מאד התייחסות לצרכים שלהם.

המערכות המוסדיות מתעלמות מהם, רופאים אינם מדברים אליהם-  בזמן שלמעשה, בלעדיהם נפגעת איכות הטיפול בחולה, עולה ההיתכנות של אשפוזים חוזרים  וגדלות ההוצאות על בריאות.

תארו לעצמכם, למשל, עד כמה חשוב שרופא ידע מה מצפה למטופלת שלו, בת 80  ששברה את ירכה וחוזרת הביתה לשיקום. האם יש מי שיעזור לה או ידאג שתיקח את תרופותיה בזמן? מי שיבשל אוכל מזין ומחזק? זו אינה רפואה מתוחכמת, אבל יכול להיות שעזרה של בת תיצור את כל ההבדל בין אם מתפקדת – או חוזרת לבית החולים לאשפוז נוסף. כדאי שרופא יקדיש דקה מזמנו וישאל את הבת מה שלומה. נכון, היא אינה המטופלת שלו, אבל מה שילמד על מצבה הפיסי והנפשי יכול להיות קריטי עבור האם, ובגדול – עבור מערכת הבריאות. לפי נתונים מארה"ב, החלפת הטיפול שמספקים בני משפחה לקרוביהם בטיפול מקצועי היתה מחייבת הוצאה של 470 מיליארד דולר לשנה.

מעבר להיותו עמוד השדרה של מערכת הבריאות, caregiving  מאפשר הזדקנות בקהילה, מחזק את חשיבותו של התא המשפחתי ומשקף ערכים של כבוד, נתינה וסולידריות.

שירותי מידע והכוונה, תמיכה נפשית, סיוע כלכלי, הפוגה (respite), שירותים קהילתיים והקלות במקומות העבודה. כל אלה עשויים להקל על בן המשפחה ולאפשר לו למלא את כל תפקידיו תוך שמירה על איכות חייו. שירותים אלה ניתנים בארץ ע"י גורמים קהילתיים-עירוניים, עובדים סוציאליים, עמותות חולים שונות ובמס' מקומות עבודה.

מודעות עצמית,זיהוי הצרכים של החולה ובן המשפחה ובניית רשת תמיכה, כל זאת בשלב מוקדם ככל האפשר,  עשויים לפשט את התהליך המורכב ולהבטיח ניהול מושכל, מתוכנן ואפקטיבי של הטיפול  ביקירינו.

"בשנה האחרונה, כשכבר החמיר מצבה של אימי , מספרת מאירה, הרגשתי אבודה.  כמות השעות שביליתי אתה גדלה באופן משמעותי. מצד אחד הייתה בי שמחה גדולה על שאני זוכה ללוות אותה מקרוב. מצד שני – הרגשתי שאני מאבדת את עצמי בתוך התהליך. חיפשתי כתובת. לא היה עם מי להתייעץ ואפילו התביישתי לקבל עזרה. מה זה אומר עלי, אם אני לא יכולה לטפל כמו שצריך באמא שלי? לשמחתי, חברה שהשתתפה בסדנא בנושא טיפול בהורים עם דמנציה במקום העבודה שלה,  המליצה לי לפנות לייעוץ מטעם עמותת caregivers Israel. כבר בשיחה הראשונה הרגשתי שאני יכולה להתחלק ברגשותיי עם אדם אחר, מישהו שמבין ועבר את הדרך הזו. עשינו סדר ברגשות ובים המשימות שבו טבעתי. יצאתי בהרגשה שאני יודעת איך להמשיך מפה. אני יודעת את הכתובת, יודעת שיש במי להיעזר. מאז שכרנו את שירותיה של עובדת זרה, קבענו חלוקת תפקידים ומשימות בין בני המשפחה. עדיין האחריות היא שלי ואני מקבלת אותה באהבה גדולה, אבל הצלחתי לייצר שגרת חיים חדשה.  יכולתי לשוב ולטפח את הזוגיות ששרדה את טלטלת הסרטן, חזרתי לעבודה, להיפגש עם חברות ולצייר.  שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, אבל היום אני יודעת לקבל את זה ולהתנהל בתוך זה.

The post טיפול בבן משפחה – חלק ממעגל החיים appeared first on CareGivers.