מרתון למרחקים ארוכים- התמודדותן של משפחות נפגעי נפש

By 27th אפריל, 2019 בני משפחה מטפלים- היבטים אישיים התגובות מושבתות

הוא הולך לבית ספר. יש לו חברים וציונים מעולים וחצי מהבנות בכיתה מאוהבות בו. הוא משרת בצבא ביחידה מובחרת, יש לו חברה מקסימה, הוא מתכונן ללימודים באוניברסיטה-  עד שיום אחד פורצת הפרעה נפשית ועולמו ועולמה של המשפחה מתערער.


פריצתה של הפרעה נפשית היא אחת הטלטלות הגדולות והמשמעותיות בחיי המשפחה: שגרת היום יום, חלוקת התפקידים ומערכות היחסים משתנים ודורשים היערכות מחודשת אשר מעוררת קשיים, קונפליקטים ואתגרים חדשים.

תמי קויפמן, עובדת סוציאלית קלינית בעלת ניסיון רב בעבודה עם נפגעי נפש ובני משפחותיהם, מתארת את תהליך ההתמודדות.
אילו היית מתבקש לדמיין אירועי חיים מלחיצים ומאיימים, סביר להניח כי היית מציין גירושין, אובדן, מחלה פיסית, חשיפה לאירוע טראומטי ועוד; דווקא התפרצותה של הפרעה נפשית אצל בן משפחתך היא אירוע אשר סביר כי לא היה עולה על דעתך. ואכן, לדבריה של תמי קויפמן, התמודדות עם פריצתה של הפרעה נפשית מעמידה בפני משפחות התמודדות עם משבר ייחודי: “מרבית המשפחות נחשפות להפרעה הנפשית באופן בלתי צפוי כך שאין באפשרותן להתכונן ולהיערך לשינוי המתרחש מול עיניהם. במרבית המקרים המשפחה אינה מכירה את תחום ההפרעות הנפשיות ולכן ההתמודדות היא עם שינוי מפתיע אשר אינו שייך לספקטרום ההתנסויות המוכרות לנו מחיי היום יום.

חוסר ההיכרות עם התחום מקשה גם על ההכרה בקיומה של בעיה. הסימפטומים המלווים הפרעות ומחלות נפשיות רבים, מגוונים ועוצמתם משתנה מאדם לאדם. לכן, בשלבים ראשוניים פעמים רבות נדרש זמן כדי לזהות כי מדובר במצב חריג שדורש התערבות רפואית מתאימה: כאשר אין מדובר בהופעתם של דיבור והתנהגות חריגים מאוד, המחשבה היא כי “זה משבר חולף וזה רק עניין של זמן”. לעיתים מתחיל תהליך הדרגתי אשר נראה בראשיתו כתגובה נורמטיבית למשבר. למשל, תהליך טבעי של הסתגרות בעקבות פרידה או שינוי, אשר באופן הדרגתי מתגלה כתחילתו של דיכאון או הפרעה נפשית אחרת”.

ההכרה בקיומה של בעיה רגשית-נפשית היא האתגר הראשון הניצב בפני המשפחה, אך קבלת האבחנה הפסיכיאטרית וההתמודדות עמה היא תהליך מורכב וממושך.

לדבריה של תמי קויפמן, משפחות נפגעי נפש מתמודדות עם קשיים ברמה החברתית, הבין אישית, הכלכלית והרגשית: “ההבנה כי בן משפחה לוקה בנפשו היא חוויה קשה וטראומטית המלווה בהלם, אשמה, כאב ותחושת אובדן. לרגשות אלו נלווית גם חווית חוסר וודאות אשר נובעת מחוסר ידע לגבי האופן בו תתפתח ההפרעה ותשפיע על שגרת החיים, וממהלכן התנודתי של רבות מן ההפרעות”.
“מעבר לתחושות הקשות המלוות מחלת נפש של בן משפחה”, מוסיפה תמי קויפמן, “פריצת ההפרעה מביאה לשינוי במארג חיי המשפחה, לדוגמא: אם באופן טבעי שני ההורים רגילים לעבוד, הרי שהפרעות נפשיות רבות מאלצות את אחד ההורים לקחת חופשה מהעבודה (אילוץ המקשה גם על התחום הכלכלי), מגבילות בילויים זוגיים ומצריכות חלוקת תפקידים מחודשת. ההתארגנות המחודשת עשויה להביא לחיכוכים הנוגעים למידה בה תורם כל אחד מבני המשפחה למאמץ הטיפול, לציפיות מהאחים הבריאים ולאופן בו יש לנהוג עם בן המשפחה הסובל מההפרעה”.
כמו כן, מצביעה תמי על ההתמודדות הייחודית הניצבת בפני אחים לסובלים מהפרעות נפשיות: “פעמים רבות האחים אינם מאבדים רק אח בריא, אלא גם את ההורים אשר נשאבים באופן טוטאלי לטיפול באח החולה. פעמים רבות אחים אף מתקשים לתפוס את משמעות המחלה ומאמינים כי חוסר התפקוד נובע מעצלנות, מניפולטיביות, פינוק ותפקוד לקוי של ההורים וכן הלאה”.
מחלה פיסית? מזל רע. מחלה נפשית? אמא אשמה
לאורך שנים קושרו הפרעות נפשיות כאוטיזם וסכיזופרניה לטיפול הורי לקוי: אמהות לילדים אוטיסטים הואשמו במתן טיפול ‘קר’ לילדיהן אשר הביא להתכנסות האוטיסטית, וסכיזופרניה קושרה לאימהות קרות ועוינות ולדפוסי תקשורת בעיתיים במשפחה.
למרות שכיום אנו יודעים לומר בוודאות כי גורמים ביולוגיים ואורגניים מהווים גורם מכריע בפריצתן של הפרעות נפשיות, משפחות נפגעי נפש מתמודדות פעמים רבות עם אשמה קשה וסטיגמה חברתית. “בעוד שמחלות גופניות מביאות בדרך כלל לתגובות אמפטיות ואוהדות מהסביבה”, אומרת תמי קויפמן, “הרי שמחלות נפשיות עדיין נתפסות לא פעם כנובעות מבעיות במשפחה וטיפול הורי לקוי. בנוסף, מתרחש  תהליך של  ‘סטיגמה אסוציאטיבית’, לפיו ברגע שאדם אחד במשפחה לוקה בנפשו, מסיקים כי ‘משהו לא בסדר’ גם אצל בני המשפחה האחרים. הורים רבים מפנימים את חווית האשמה ותולים את פריצת ההפרעה בגורמים כהורות לא בשלה (‘הייתי אמא צעירה וחסרת ניסיון’), חוסר השקעה בילד (‘עבדתי יותר מדי’) וכן הלאה. למעשה נוצר תהליך בו “הסטיגמה החברתית מופנמת פנימה”, ומחזקת את הדימוי השלילי שיש להורים על עצמם.
חווית האשמה של אחים לנפגעי נפש היא מעט שונה, אבל משמעותית לא פחות. כפי שאחרי אירועים טראומטיים אחרים מפתחים חלק מהניצולים ‘אשמת שורד’ , כך עשויים אחים בריאים לפתח ‘אשמת שורד’: “לא פשוט להמשיך לבלות עם חברים, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן ולהקים משפחה בעוד שהאח הבכור הנערץ יושב לבד בסלון ומסתכל בעיניים כלות על האפשרויות שהחיים אינם מציעים לו עוד”.
למרות שכיחותן של תחושות אשמה, חרדה וכאב בקרב משפחות נפגעי נפש, מדגישה תמי כי ההתמודדות משתנה ממשפחה למשפחה ומאדם לאדם: “אופן התגובה וההתמודדות עם הפרעה נפשית של בן משפחה משתנה בהתאם לסוג וחומרת ההפרעה, מיקומו של האדם במשפחה (הורה או ילד) וסגנון התמודדותו הייחודי של כל אחד. בהתאם, אחד האתגרים העומדים בפני משפחות נפגעי הנפש הוא קבלת השונות בתגובותיהם וצורכיהם של בני המשפחה השונים”.
“מעבר לכך”, אומרת תמי קויפמן, “ניתן לראות את תהליך ההתמודדות עם הפרעה נפשית במשפחה כריצת מרתון למרחקים ארוכים- המשפחה לומדת לחיות את החיים תוך התחשבות במצב שהשתנה בעקבות הופעתה של הפרעה נפשית, וצריכה לשמור על היכולת להמשיך לחיות וליהנות מהחיים לצד ההפרעה. מדובר במשימה מורכבת, וההתמודדות עם הדילמות והתחושות הקשים המתעוררים סביב מחלת הנפש מצריכה בדרך כלל סיוע מקצועי ותמיכה. עם זאת, לא פעם דווקא ההתמודדות המורכבת על האתגרים הנלווים לה מלכדת את המשפחה ומאפשרת לחברים בה לגלות משאבים פנימיים וחיצוניים. בתהליך ההחלמה עוברת המשפחה ממציאות של הישרדות, למציאות בה חיים את החיים ומוצאים בהם תוכן, עניין ומשמעות”.

תמי קויפמן היא עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), פסיכותראפיסטית, (טיפול דינאמי ממוקד), מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות, בעלת ניסיון בטיפול בנפגעי נפש ובני משפחותיהם