הוא שואל שוב ושוב, כועס או רוצה “הביתה”. איך מתמודדים עם שינויי התנהגות בדמנציה?
אחד החלקים הקשים ביותר בטיפול באדם עם דמנציה הוא לא תמיד אובדן הזיכרון. לעיתים אלה דווקא הרגעים שבהם האדם הקרוב מתחיל להתנהג אחרת.
אמא שואלת בפעם העשירית מתי הולכים לרופא. אבא מאשים שמישהו לקח לו כסף. בן הזוג מבקש “ללכת הביתה” כשהוא כבר יושב בסלון בביתו. אדם שהיה רגוע כל חייו נעשה חסר סבלנות, חשדן או כועס.
עבור בני המשפחה אלה יכולים להיות רגעים מתסכלים, מעייפים ולעיתים גם מאוד כואבים.
הצעד הראשון הוא להבין ששינויים כאלה יכולים להיות חלק מהמחלה, ושלעיתים ההתנהגות היא הדרך של האדם לבטא צורך שהוא כבר מתקשה להסביר במילים.
הוא שואל את אותה שאלה שוב ושוב
“באיזו שעה יוצאים?”
“באיזו שעה יוצאים?”
“באיזו שעה יוצאים?”
מבחינת בן המשפחה, זו אותה שאלה בפעם החמישית. מבחינת האדם עם הדמנציה, ייתכן שזו בכל פעם שאלה חדשה, מפני שהוא אינו זוכר שכבר קיבל תשובה.
לכן המשפט “אבל כבר אמרתי לך” בדרך כלל לא יעזור.
אפשר לענות בקצרה, להשתמש בלוח, בפתק או בשעון במקום בולט, או להסיט בעדינות את תשומת הלב לפעילות אחרת. כדאי גם לנסות להבין מה עומד מאחורי השאלה החוזרת. לפעמים זו אינה רק שאלה על השעה, אלא ביטוי של מתח, חוסר ודאות או צורך בביטחון.
הוא אומר: “אני רוצה הביתה”
לפעמים האדם נמצא בבית שבו חי עשרות שנים ועדיין מבקש ללכת הביתה.
האינסטינקט שלנו הוא לתקן:
“אבל אתה בבית.”
אלא שהמילה “בית” לא תמיד מתארת כתובת. לפעמים היא מבטאת צורך בביטחון, במקום מוכר או בתקופה שבה האדם הרגיש מוגן.
במקום להתווכח על העובדות אפשר לנסות לברר את הרגש:
“אתה מתגעגע הביתה?”
“מה חסר לך עכשיו?”
ואפשר להציע לשבת יחד, לשתות משהו, להסתכל באלבום תמונות או לצאת להליכה קצרה.
הכוונה אינה לשקר לאדם, אלא להגיב לצורך שהוא מנסה לבטא.
היא מאשימה אותי שלקחתי לה כסף
חשדנות, האשמות או אמונות שאינן תואמות את המציאות יכולות להופיע אצל חלק מהאנשים עם דמנציה.
כשאמא אומרת “גנבת לי את הארנק”, טבעי להיפגע. במיוחד כאשר אתם האנשים שעושים בשבילה כל כך הרבה.
אבל ויכוח ארוך בניסיון להוכיח שלא גנבתם בדרך כלל לא יפתור את המצב.
אפשר לומר:
“אני רואה שאת מודאגת. בואי נחפש אותו יחד.”
כך אינכם מסכימים להאשמה, אבל אתם כן נותנים מקום למצוקה שמאחוריה.
פחות שאלות פתוחות, יותר בחירה פשוטה
ככל שהיכולת לעבד מידע נפגעת, גם שאלה פשוטה לכאורה יכולה להפוך למעמסה.
במקום:
“מה את רוצה לאכול?”
אפשר לשאול:
“את רוצה מרק או חביתה?”
במקום:
“מה תרצה ללבוש היום?”
אפשר להציג שתי חולצות.
מומלץ לדבר במשפטים קצרים וברורים, ליצור קשר עין, לתת זמן לתגובה ולא להשלים מיד את המשפט עבור האדם.
חשוב גם להמשיך לדבר אל האדם עצמו, ולא עליו כאילו אינו נוכח.
לפני שמגדירים התנהגות כ”בעיה”, לבדוק מה השתנה
אי שקט יכול להיות גם כאב.
סירוב להתקלח יכול לנבוע מקור, פחד מנפילה או תחושת חשיפה.
כעס בזמן ארוחה יכול להיות קשור לקושי לראות את האוכל, לרעש בחדר או לעייפות.
לפני שמנסים “לטפל בהתנהגות”, כדאי לעצור ולשאול:
מה קרה ממש לפניה? האם האדם עייף, רעב או צמא? האם יש כאב? האם החדר רועש? האם התחילה תרופה חדשה? האם משהו בשגרה השתנה?
גם הסביבה עצמה יכולה להשפיע מאוד. הפחתת רעש ועומס, שמירה על שגרה מוכרת ופעילויות מוכרות יכולות לעזור להפחית מצוקה אצל חלק מהאנשים.
ומה אם דווקא אני כבר לא מצליחה להישאר רגועה?
גם זה חלק מהסיפור.
אדם יכול לשאול אותה שאלה שוב ושוב במשך שעה. הוא יכול להעיר את בן הזוג בלילה, להתנגד לעזרה או להאשים דווקא את האדם שהכי קרוב אליו.
אין טכניקת תקשורת שמבטלת את העומס הזה.
אם אתם מרגישים שהסבלנות מתקצרת, שהכעס הולך וגדל או שאתם פשוט מותשים, זו לא רק שאלה של איך לדבר נכון יותר עם האדם עם הדמנציה. זה סימן שגם בן המשפחה המטפל זקוק לתמיכה.
כדאי לשתף בני משפחה אחרים, לבקש החלפה גם לפרקי זמן קצרים, להתייעץ עם אנשי מקצוע ולבדוק אילו שירותי תמיכה קיימים.
מתי חשוב לפנות לרופא?
שינויים הדרגתיים יכולים להיות חלק ממהלך הדמנציה, אבל שינוי פתאומי או חריף בהתנהגות אינו דבר שכדאי להסביר אוטומטית באמצעות הדמנציה.
בלבול שהופיע בפתאומיות, אי שקט חריג, ישנוניות, שינוי לאחר התחלת תרופה, חשד לכאב או זיהום, או שינוי מהיר בתפקוד צריכים להיבדק רפואית.
בסוף, ההתנהגות מספרת משהו
אחת השאלות המועילות ביותר לבני משפחה מטפלים היא לא רק:
“למה הוא עושה לי את זה?”
אלא:
“מה הוא מנסה להגיד לי עכשיו, גם אם כבר קשה לו להגיד את זה במילים?”
לא תמיד תהיה תשובה. אבל השאלה הזאת יכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו מפרשים את ההתנהגות, ולהפוך חלק מהעימותים לניסיון להבין צורך.
אם אתם מטפלים באדם עם דמנציה או אלצהיימר ומתמודדים עם עומס, שאלות, זכויות או צורך בהכוונה, מרכז הייעוץ והתמיכה של CareGivers Israel עומד לרשות בני המשפחה המטפלים.
