חבריה של ברכה, בת ה-56, תהו לעיתים קרובות איך היא מצליחה לעשות את הכל. עברו שש שנים מאז שאובחנה אימה של ברכה בדמנציה ושלש שנים מאז עברה להתגורר עימה ועם בעלה.
ברכה מארגנת את התרופות, מקבלת החלטות רפואיות קריטיות, מלווה אל הרופא, מסיעה לטיפולים, לא שוכחת לשתות אתה קפה בכל יום בחמש, מנהלת את משק הבית כלכלית וטכנית. היא אשה מסורה ואחראית בדרך כלל, ובמקרה הזה – בת נאמנה. אבל אפילו האדם המסור והאחראי ביותר יהיה בסופו של דבר לחוץ, עמוס, עייף, מוצף, מבולבל. לפעמים גם היא שוקעת בתחושות כעס, אשמה, חוסר אונים. לפעמים גם מחשבות על אובדן, על המוות והזיקנה האישיים. שהרי היא בבואה של אימה.
ברכה, כמו בני משפחה אחרים המטפלים בהורה מזדקן או חולה מצויה היום בסיכון גבוה. אנו יודעים כי ההוצאה הכספית הכרוכה בטיפול בהורה מזדקן היא גבוהה, אבל אולי פחות מוכרת ומדוברת היא הפגיעה הבריאותית ,הגופנית והנפשית, בבני המשפחה המטפלים.
מחקרים מצאו שלפחות רבע מבני המשפחה המטפלים מדווחים שבריאותם נפגעה. שיש להם שינוים בדפוסי שינה, אכילה, תנודות במצב הרוח, דיכאון, תחושה של חוסר תקווה וחוסר מוטיבציה, ירידה בקשרים החברתיים. נמצא, לדוגמא, כי בני משפחה המטפלים בקרוב עם דמנציה הינם בעלי מערכת חיסונית מוחלשת ויש להם סיכוי מוגבר לפתח מחלה כרונית. למרות זאת, הם מתקשים לבקש עזרה, בעיקר בסיוע לפעילויות היומיומיות, בעיקר מכיוון שמבחינתם בקשת עזרה מסמלת כשלון בתפקיד. הם גם נוטים למזער את התביעות והעומס שהתפקיד מטיל עליהם "אני רק עוזרת לאמא, אני לא ממש מטפלת בה, הרי…".. " איך אני יכולה להרשות לעצמי להתלונן, אני לא החולה פה… ".
סיוע הניתן מוקדם ככל האפשר ומותאם לבן המשפחה יכול להבטיח שהמטפל לא יהפוך למטופל . נהוג להשוות את הטיפול בבן משפחה לריצת מרתון. כשספורטאי רוצה לשפר את סיכוייו לנצח הוא מתאמן, לומד את תוואי הדרך – עליות וירידות, לא מסרב לשתיה בתחנה הראשונה באמרו "לא, תודה, אני לא צמא". הוא מתכונן לריצה הארוכה. בטיפול בבן משפחה, לא תמיד אפשר להתכונן מראש . לעיתים מציאות חדשה 'נוחתת' עלינו ואנו נרתמים לעזרה מיד עם הופעת תסמינים ראשונים של צורך. מבלי לדעת למעשה למה אנחנו נכנסים.
חשוב ראשית, להכיר במציאות החדשה. להבין שהיא עשויה לשבש את חיי העבודה, לפגוע ביחסים עם בני משפחה אחרים ולהשפיע על בריאותנו.
שנית, חשוב לפתח ראיה רחבה וארוכת טווח לגבי סוג העזרה הנדרש מאיתנו. הוא משתנה ככל שעובר הזמן.
שלישית, Caregiving אינו נחלתו הבלעדית של אדם אחד, גם אם הוא בן יחיד. הוא דורש מאמץ משפחתי וקהילתי. אם יודעים מהם הצרכים – אפשר לקבל עזרה מהמעגלים הנכונים:
ממשפחה וחברים, מקהילה ושכנים, משירותים מקצועיים (בריאות ורווחה).
ההתמודדות אפשרית כשאתם לא עושים הכל בעצמכם.
ברכה אכן פנתה לייעוץ מקצועי שסייע לה להבין את מצבה ולתכנן את שגרת חייה ואת הטיפול באימה.
היא מסכמת: "מה שלי עזר ואני רוצה להעביר הלאה הם 11 דברים שחשוב לדעת כדי לתכנן ולנהל את הטיפול ביקירכם" :
- לימדו על המצב הרפואי של ההורה ומה נדרש כדי לטפל בו בצורה הטובה ביותר. קבלו את המידע ממקורות אמינים ומקצועיים. (רופא המשפחה, גריאטר, עו"ס קופת חולים,עמותות חולים)
- ארגנו את המידע הרפואי בצורה מסודרת ונגישה .
- ודאו כי מסמכים משפטיים הקשורים לזכויות שלכם ושל יקירכם מעודכנים וזמינים.
- חפשו וגייסו חברים, בני משפחה שכבר טיפלו או מטפלים בהורה מזדקן. התייעצו וקבלו תמיכה מכאלה שיודעים מה עובר עליכם.
- שימרו על הבריאות האישית שלכם. הקפידו על בדיקות תקופתיות, ביקורים שגרתיים אצל רופא המשפחה.
- מציעים לכם עזרה? קבלו אותה. הציעו דברים ספציפיים שאנשים יכולים לעשות על מנת לעזור לכם.
- היו פתוחים לעשות שימוש בטכנולוגיות חדשות שעשויות לעזור לכם לטפל ביקירכם.
- עודדו את העצמאות של ההורה עד כמה שהמצב מאפשר זאת.
- זהו את הגבולות שלכם. תהיו מציאותיים לגבי היקף הזמן וההשקעה האישית שלכם. שתפו בכך את בני המשפחה והצוותים הרפואיים.
- קבלו את ההורה המזדקן. זו הזדמנות לקרבה מחודשת. הניחו לאכזבות וקונפליקטים לא פתורים מהעבר .
- תנו לעצמכם קרדיט. אתם עושים את המיטב באחת המשימות המורכבות של חייכם.
