דבר, 11.02.26
אחד מארבעה עובדים במשק הישראלי מטפל בבן משפחה שנזקק לתמיכה, ללא הגנות חוקיות ממקום העבודה | בדיון בכנס אילת לעבודה הסכימו נציגי ההסתדרות והמעסיקים ובני ההמשפחות על הצורך בהסדרים שיגנו עליהם: "צריך מדיניות ומחויבות, לא להסתמך רק על הקשר בין מנהל לעובד"
"היום זו כבר לא שאלה האם תהיו בני משפחה מטפלים – השאלה היא רק מתי זה יקרה לכם, וכמה פעמים לאורך החיים" – כך אמרה היום (רביעי) רחל לדאני, מנכ"לית עמותת Caregivers Israel בכנס אילת ליחסי עבודה, בפאנל שעסק בנושא הזכויות של עובדים המטפלים בקרובי משפחה חולים או מוגבלים. "בעולם מגבשים מדיניות ממשלתית בנושא שמתמקדת לא רק במתן תוספת ימי מחלה לעובד מטפל, אלא גם בהרחבת הזכות לגמישות במקום העבודה שמאוד עוזרת".
לפי הנתונים שהציגה לדאני, בישראל על פי ההערכות כ-1.5 מיליון בני משפחה מטפלים, מהם כ-60% עובדים – אחד מכל ארבעה עובדים. הגיל הממוצע של המטפלים הוא 44, והם מטפלים בקרוב משפחה נזקק במשך 5 שנים בממוצע. לדאני סיפרה שהיא עצמה טיפלה הן בבן זוג שחלה במחלה קשה והחלים והן בהורים מבוגרים, וסיפרה שמשפחתה מתמודדת כיום עם הליווי של אחיין שנפגע במלחמה.
"המלחמה לצערי הביאה לנו גל גדול נוסף של משפחות שמטפלות בפצועים", אמרה לדאני, "היום העזרה שמעסיקים מציעים באה הרבה פעמים כמחווה של רצון טוב, אבל המטרה שלנו צריכה להיות שתהיה מדיניות ומחויבות. לא להסתמך רק על הקשר, שלפעמים הוא טוב יותר ולפעמים פחות, בין מנהל לעובד".
גיא שמחי, הממונה על תעסוקת עובדים עם מוגבלות בלשכת יו"ר ההסתדרות, אמר שהמדינה חייבת להיכנס לאירוע. "אנחנו צריכים שגם שם המדינה תיכנס כדי לתת את המענה להתאמות הנדרשות לאנשים האלה. אנחנו יודעים שהרבה הורים מטפלים פשוט נשארים בבית, וזה משמעותי מאוד לייצר להם את התנאים שיוכלו לצאת לעבוד. זה משמעותי גם לרווחה הנפשית שלהם, וזה גם פיתרון למצוקת כוח האדם במשק וגיוון של מקומות העבודה, שמייצר ערך כשלעצמו. יש פה סוגיה חברתית מהמעלה הראשונה".
לדברי שמחי, נציבות שירות המדינה גיבשה נוהל מסודר לטיפול בנושא, והוא היה רוצה שמהלך דומה ייושם גם במגזר הפרטי – אך כאן נדרשת מעורבות של הממשלה, על מנת שעלות ההתאמות לא תיפול על כתפי המעסיקים לבדם, ותייצר תמריץ שלילי להעסקת עובדים מטפלים. "אנחנו נמצאים כבר בשיח על הדבר הזה, הן עם המדינה והן עם המעסיקים. עצם הישיבה סביב השולחן בחיפוש משותף של פתרונות זה דבר משמעותי מאוד".
שמחי הזכיר שההסכם שנחתם בין ההסתדרות והמעסיקים בשנת 2014, ושאף הורחב בצו הרחבה על ידי המדינה אשר קבע כי מעסיקים מעל 100 עובדים חייבים להעסיק לפחות 3% עובדים עם מוגבלויות, עשה שינוי משמעותי מאוד בשטח והביא לקליטתם של עובדים רבים ולהשתלבות טובה שלהם בשוק העבודה. הוא הציע שינוי בכיוון דומה גם עם העסקת עובדים שמטפלים בבני משפחה. "אני מאמין שנוכל ביחד, השותפים החברתיים, ליצור גם כאן שינוי משמעותי מאוד עם תרומה גדולה למשק ולחברה, שרחבה בהרבה מהרווח הכספי".
מנכ"ל התאחדות המלאכה והתעשייה, רונן סולומון, סיפר שגם הוא ליווה את הוריו הסיעודיים במשך שנים ארוכות. "אני חושב שרוב המעסיקים היום מבינים את הערך של לשמר עובד דווקא בתוך סיטואציות מורכבות שכאלה. אם בעבר, בתחילת הקורונה, מעסיקים היו מוותרים על עובדים בקלות ומוציאים אותם לחל"ת – היום הם הבינו איזו טעות זו הייתה, ובחרבות ברזל ראינו שכמעט ולא הוציאו עובדים לחל"ת, מחשש שיברחו למקום אחר. גם אני הייתי מוצא את עצמי כשליוויתי את ההורים הולך לבית החולים עם לפטופ ועובד.
"המדינה צריכה להיכנס לאירוע", הדגיש סולומון, "אם היום יש אדם סיעודי בביתו, יכול להיות שיש מקום לבקש שחלק מתקציב הסיעוד יגיע לבן המשפחה המטפל. אם יש אדם שצריך סיוע משפחתי צמוד יכולה המדינה, אולי דרך ביטוח לאומי, לתגמל את העובד על אובדן ימי העבודה שמעבר לימי החופשה והמחלה. במקרה שלי, לאורך 7 שנים לא נשארו לי יותר ימי חופשה ומחלה. כמו שעשו את זה ברפורמה בסיעוד, שניתן להקצות חלק מהכסף לתא המשפחתי שמטפל, אני חושב שגם כאן זה יכול בהחלט להיות חלק מהפתרון".
