מחקר רחב בקנדה מצא קשר מובהק בין הזמן שבני משפחה משקיעים בטיפול בקרוב שלהם שמתמודד עם מוגבלות לבין ההשפעה על שביעות הרצון ועלייה בתסמיני דיכאון. מנכ”לית הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים: “הם נמצאים בקבוצות הסיכון”
30.4.26, נאוה ארד
כמיליון וחצי ישראלים מתפקדים כבני משפחה מטפלים, דהיינו, הם מסייעים לקרוב משפחה ללא תמורה כספית (Caregivers). מחקר בינלאומי חדש, המבוסס על מאגר נתונים רחב-היקף עם יותר מ-51,000 נחקרים ויותר מ-130,000 תצפיות שנעשו לאורך עשור, חשף כי מצבם הנפשי של בני המשפחה המטפלים תלוי באופן ישיר בעומס השעות השבועיות ובאיכות התמיכה שהם חווים.
המחקר, שנערך באוניברסיטת מקגיל שבקנדה, מציג קשר מובהק בין עצימות הטיפול שמעניק הקרוב המטפל לבין רווחתו הנפשית. לפי הממצאים, עומס טיפולי גבוה של יותר מ-20 שעות שבועיות מוביל לירידה משמעותית בשביעות הרצון מהחיים ולעלייה בתסמיני דיכאון.
לעומת זאת, מטפלים המקדישים פחות מעשר שעות בשבוע לטיפול מדווחים על רמות גבוהות של שביעות רצון. בתווך, מטפלים העומדים בעומס בינוני אינם מציגים הבדל מובהק בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. נתוני המחקר מציירים פרופיל ברור של הקבוצה הפגיעה ביותר: מבין המטפלים האינטנסיביים, 66% הן נשים, מחצית מבני המשפחה המטפלים חיים עם המטופל תחת קורת גג אחת וכ-37% מטפלים בבני זוגם.
תחושת תמיכה חזקה הוכחה כגורם ממתן המשפר משמעותית את המדדים הנפשיים, במיוחד אצל מטפלים בעומס גבוה. אחד הממצאים המעניינים במחקר הוא כי בריאותו הנפשית של המטפל אינה תלויה רק בהיקף השירותים שהוא מספק אלא גם בסוג התמיכה שהוא מקבל. המחקר מדגיש כי אם המטפל אינו מרגיש שיש על מי להישען, גם כאשר קיימים שירותי תמיכה פורמליים, ההשפעה החיובית עליו אינה באה לידי ביטוי.
אחד הממצאים המעניינים במחקר נוגע ל”תמיכה חברתית נתפסת” (Perceived Social Support). החוקרים מצאו כי לא היקף העזרה הוא שקובע בהכרח, אלא התחושה הסובייקטיבית של בן המשפחה המטפל שיש לו רשת ביטחון ועל מי להישען. תפיסת תמיכה חזקה הוכחה כגורם ממתן קריטי. היא מצליחה לבלום את הירידה בשביעות הרצון מהחיים בקרב מטפלים בעומס בינוני וגבוה ולצמצם משמעותית תסמיני דיכאון אצל המטפלים האינטנסיביים ביותר.
על פי הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים (CareGivers Israel), הפועל ללא מטרות רווח, בני המשפחה המטפלים עושים זאת במקביל לניהול בית וקריירה ומספקים בממוצע 21 שעות תמיכה בשבוע ולמשך תקופה ממוצעת בת ארבע שנים וחצי. הסיוע שהם מספקים כולל לרוב טיפול סיעודי מורכב, תמיכה רגשית וקוגניטיבית וניהול הטיפול בבית ומחוצה לו.
בישראל אין עדיין מדיניות ברורה והגדרה לצרכיהם של בני המשפחה המטפלים – וכאן נכנס לתמונה הארגון. “המחקר נותן תוקף מדעי למה שאנחנו רואים מדי יום”, הסבירה לשווים מייסדת ומנכ”לית הארגון רחל לדאני. “מאירועי שבעה באוקטובר, אלפי ישראלים מצאו את עצמם במעגל טיפול אינטנסיבי בגלל פציעות פיזיות ונפשיות ושיקום ממושך של אדם שקרוב להם”.
עוד אומרת לדאני כי “מספר הולך וגדל של ישראלים נמצא כעת בקבוצת הסיכון שעליה מצביע המחקר. במרכז הייעוץ שלנו שומעים את המצוקה. בני המשפחה לא מבקשים רק מידע או עזרה טכנית אלא הם מבקשים להרגיש גם שהם לא לבד במערכה הזו ושיש להם גב ותמיכה זמינה”.
