אפשר לעזור לחולה לשוחח על הנושא ולהשיב לו: “כן? אתה מוכן להיפרד מהחיים?”, “אני מבין שאתה חושב על המוות”. כאשר אתם בוחרים להידרש לנושא באומץ ואינכם חוששים לדבר על המוות, אתם מסייעים לחולה, מכילים אותו ומאפשרים לו לחלוק איתכם את פחדיו וחששותיו להיפרד או לסכם ולהעריך את מה שהיה לו בחייו.

בני משפחה נמנעים לעיתים לפתוח בשיחה הזאת, מתוך חשש שאם ידברו על הנושא, החולה יחשוב שזה סימן שהוא עומד למות. הניסיון מראה שרוב החולים יודעים שהם עומדים למות. הם יודעים זאת לסירוגין, לא כל הזמן, אבל יודעים. כך שהשיחה אינה מהווה זרז בהקשר זה.

חשוב להבין כיצד החולה רוצה לסיים את חייו, אם בכתב ואם בעל פה, אם יש לו בקשות והרהורים לגבי הלווייתו, חלוקת תפקידים, התנהלות רגשית וכולי.

שיחה כנה על נושא טעון זה, הנחשב בעיני רבים לטאבו, הופכת פעמים רבות לשיחה אינטימית משמעותית מאוד, המותירה חותם חיובי, מנחם ומעצים בזיכרונכם ובזיכרון המשפחה.

חשוב להבין כי כל אדם שונה בתגובותיו, ושבעבור רוב האנשים המוות הוא נושא כאוב וקשה לשיחה, ולכן הקושי להעלותו הוא טבעי לגמרי. היכולת לדבר ולתכנן את המוות חשובה עבור החולה ועבורכם ועשויה לספק נחמה ולסייע לכם בתהליך הרגשי שלאחר מות יקירכם. הנכם יכולים לבחור לנהל את השיחה הזו בעצמכם, או להיעזר באנשי מקצוע שילוו אתכם בתהליך.