תוכן עניינים
שיחות על פרידה
פרק זה אינו מתאים לכולם ובכל זאת בחרנו לתת לו מקום במדריך עבור אלו הזקוקים לו כעת או שיהיו זקוקים לו בהמשך הדרך.
אם התכנים כאן אינם רלבנטיים לכם, המשיכו הלאה…
השיח על מוות ופרידה אינו קל לאיש מאיתנו. כולם רוצים להגן זה על זה ולהימנע מלהכאיב זה לזה. דומה שאנשים נמנעים מדיבור ישיר על נושא המוות, וחוסר היכולת של החולה או בני המשפחה לדבר על כך עלול להשאיר את כולם בתחושת בדידות. עלינו להניח שנושא המוות נמצא במחשבותיהם של החולים, שמכירים, כמוכם, את מהלך המחלה ומרגישים את התקדמותה.
הרבה מהחולים עסוקים בדרך שבה ימותו. חלקם יעדיפו למות בבית, כאשר בני המשפחה עוטפים אותם, וחלקם יעדיפו לצאת מהבית אל בית החולים מתוך רצון לקבל תחושת ביטחון ועל מנת שלא להכאיב ליקיריהם. חלק מהחולים ירצו להעביר לבני המשפחה “צוואה בחיים” ולתכנן את הלווייתם ואחרים יעדיפו להשאיר החלטות אלו למשפחה.
אם כן, כיצד נדבר על המוות?
חולים רבים בוחרים לבטא את רגשותיהם ולומר: “הייתי רוצה למות כבר”, “כבר אין לי בשביל מה לחיות”, “אני רק עול עליכם” ואמירות רבות נוספות. בניסיון להקל את המצב יכולים בני המשפחה לענות, “אבל אתה חזק, יש לך ילדים ונכדים, הבט על הדברים הטובים שיש לך”. תגובה זו עלולה למנוע מהחולה לפתח שיחה בנושא המעסיק אותו, ולרוב מותירה אותו לבד עם תחושותיו ועם מחשבותיו.
